ההשפעה הפוטנציאלית של IFRS 16 על הערכת שווי בגישת DCF

תקן IFRS 16 לטיפול בחכירות יצא מנקודת הנחה טובה – לשקף למשקיעים מידע רלוונטי ככל האפשר, מאידך הוא מאפשר להנהלת החברה גמישות רבה יותר בהשפעה על הסעיפים המאזניים והתוצאתיים של החברה ובהעדר תשומת לב – אף על הערכת השווי בגישת DCF

מאת: רו"ח מיכאל אנטל

מבוא

הגישה החשבונאית בעולם ה-IFRS (החל מ-2008 בישראל) עברה שינוי מהותי ביחס לעבר. בעוד שבעבר הגישה הייתה שמרנות קיצונית והמשפט הנפוץ היה "ספק רווח – הפסד, ספק הפסד – הפסד" היום הגישה מנסה לשקף לספקי ההון של הפירמה את מצבה הכלכלי ההוגן ככל האפשר. מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבכל גישה בה נבחר, תמיד יהיו תוצאות בלתי-צפויות ותמיד יתקיימו אזורים אפורים הניתנים למניפולציות.

כך לדוגמה תקן דיווח כספי בינלאומי 16 (להלן: "IFRS 16" או "התקן") נועד במקור לתקן עיוות חשבונאי, לשפר את הדיווח הכספי ולהתמודד עם סוגיית חוב חוץ מאזני שמקורו בחוזים של חכירות תפעוליות (לינק לקריאה בנושא). בפועל התקן מאפשר להנהלת החברה מרחב רב לתמרון ומניפולציות בכל הקשור לפרמטרים החשובים בקביעת גובה החוב, כגגון אורך חיי חוזה החכירה וכן ריבית ההיוון בה מהוונים דמי החכירה החוזיים. כלומר, באופן פוטנציאלי, במקום שבפני ההנהלה יעמוד שיקול עסקי-כלכלי התווסף כעת גם השיקול החשבונאי, קרי גודל החוב במאזן וכתוצאה מכך הוצאות המימון בדו"ח רווח והפסד. מאמרם של פרופ' אמיר ברנע ורו"ח שלומי שוב (מרץ 2019) מדגים היטב את ההבדלים בגודל החוב לאור שינוי של תקופת החכירה. מטרת מאמר זה להציג בקצרה ולהפנות תשומת לבם של פעילים בשוק ההון לסוגיות הנוגעות לקביעת עלות ההון המשוקללת (להלן: "WACC") וההתאמות הנדרשות במודל DCF בעקבות יישום התקן.

כללי – המצב לפני ואחרי השינוי

נקדים ונאמר כי לכאורה, שינוי כללי חשבונאי לא אמור לשנות את המהות הכלכלית ולכן יישום התקן החדש לא אמור להשפיע על השווי הכלכלי של הנכסים וההתחייבויות נטו של חברות. לפני יישום IFRS 16, החשבונאות הבחינה בין חכירות תפעוליות לבין חכירות מימוניות, חברות נתנו גילוי לתשלומים בגין חכירות תפעוליות, חכירות מימוניות באו לידי ביטוי במאזן. אנליסטים מקצועיים כגון חברות דירוג, מעריכי שווי ושחקנים אחרים בשוק ההון התחשבו במודלים שלהם בחכירות תפעוליות דרך התאמות הבאות (או לפחות חלקן), [להרחבה ראו פרק 2 בספרם של בן-חורין, מופקדי, יוסף (2013)] :

  • במאזן – הוספה של התחייבות ונכס חכירה תפעולית.
  • ברווח והפסד – הוספה של הוצאות פחת והוצאות ריבית בגין חכירה תפעולית.
  • בתזרים מזומנים החופשי – ניכוי של השקעה הונית בגין רכישה רעיונית של נכס חכירה.

כלומר, בשורה התחתונה, התקן לא אמור לשנות את תוצאות האנליזה מכיוון שלכאורה הוא לא מגלה לשחקנים בשוק שום מידע חדש אלא בסך הכל מעביר מידע שהיה קיים בביאורים ובדוח הרווח וההפסד אל מאזן החברה. מאידך, דבר אחד כן השתנה – מעכשיו להנהלת החברה יש שליטה גבוהה יותר בקביעת גודל החוב בגין חכירות תפעוליות בספרי החברה.

כביכול כניסתו של התקן אמורה להקל על משתמשים בדוחות הכספיים מאחר שהתקן מייתר את החישוב העצמאי של חוב חוץ מאזני, אך כפי שנראה בהמשך, התקן החדש הופך את הערכות השווי לפי DCF למורכבות יותר ורגישות יותר לטעויות המחייבות את קורא הערכת השווי להבין את ההנחות שנתקבלו מהנהלת החברה בהקשר זה. לגורמים חיצוניים יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להעריך את מידת הסבירות של גודל ההתחייבויות התפעוליות במאזן וזאת, בין היתר, מפני שהחברות המדווחות יפסיקו לתת את כל אותם הגילויים שהיו מחויבות לפי התקינה הישנה.[1]

השפעה על WACC – משקל ועלות החוב

כאמור, התקן לא מגלה מידע חדש לשחקנים בשוק ולכן הפרמטר היחיד בנוסחת ה-WACC שעשוי להשתנות באופן טכני הינו גודל החוב. מבחינה מכנית גרידא, משקל החוב בנוסחה עשוי להשתנות וכתוצאה מכך ה- WACC גם כן עשוי להשתנות.[2] 

הסיבה שגודל החוב הפיננסי עשוי להיות שונה מגודלו שלפני יישום התקן היא שיטת המדידה שנקבעה במסגרת התקן. בעבר, על מנת למדוד את גובה החוב החוץ מאזני, היה נהוג להשתמש במחיר החוב (שיטת McKinsey) או במכפיל (שיטת Moody's), לא הייתה הפרדה בין סוגי נכסים שונים (רכבים / נדל"ן / אחר) ולא נלקחה בחשבון אופציית הארכת חוזה החכירה.[3]

כיום, על פי דרישות התקן, מדידה לראשונה של התחייבות החכירה תתבצע באופן הבא:

"במועד התחילה, חוכר ימדוד את התחייבות החכירה בערך הנוכחי של תשלומי החכירה שאינם משולמים באותו מועד. תשלומי החכירה יהוונו תוך שימוש בשיעור הריבית הגלום בחכירה, אם שיעור זה ניתן לקביעה בנקל. אם שיעור זה אינו ניתן לקביעה בנקל, החוכר ישתמש בשיעור הריבית התוספתי של החוכר".

במקרים רבים קיים קושי לקבוע שיעור הריבית הגלום בחכירה ולכן, על פי הנחיות התקן, יש להשתמש בשיעור הריבית התוספתי של החוכר (להלן: "IBR"). שימוש ב-IBR מחויב גם במקרה שחברה בוחרת לאמץ את התקן ללא יישום למפרע, קרי במועד היישום לראשונה נכס זכות שימוש נרשם כנגד התחייבות לפי שיעור ההיוון לאותו מועד. שיעור ריבית תוספתי מוגדר בתקן באופן הבא:

"שיעור הריבית שחוכר היה נדרש לשלם על מנת ללוות לתקופה דומה ועם בטוחה דומה את הסכומים הדרושים על מנת להשיג נכס בערך דומה לנכס זכות שימוש בסביבה כלכלית דומה".

כלומר, הגדרה של IBR מגלמת בתוכה ארבעה מרכיבים מרכזיים הבאים:

  1. סביבה כלכלית של נכס הבסיס, כולל מטבע של חוזה החכירה.
  2. תקופת החוזה.
  3. סיכון ספציפי של החוכר.
  4. קיום בטוחות עבור החוב.

ניתן לראות כי הגדרת IBR מאפשרת לכל חברה שימוש במנעד רחב של הנחות כלכליות והופכת את החוב למעין קופסה שחורה שרק אנשים בודדים מתוך החברה המדווחת יודעים מה עומד מאחורי קביעת שיעור ההיוון בו נעשה שימוש באמידת גודל ההתחייבות בגין החכירות התפעוליות. משתנים ספציפיים של כל חוזה וסיכון אשראי ספציפי של החוכר עשויים לגרום לנכס זכות שימוש ולהתחייבות בגין החכירה להירשם בספרים לפי ערך שונה מערכם אילו היה נמדד לפני יישום התקן.

כמו כן, התחשבות בקיום בטוחות עבור החוב עשויה לגרום לכך ששיעור הריבית התוספתי יהיה נמוך מתוחלת שיעור הריבית שדורשים בעלי החוב.

לסיכום עד כה, אם בעבר להוספת מרכיב החוב בגין חכירות תפעוליות לא הייתה השפעה על עלות החוב במסגרת נוסחת ה-WACC, במצב החדש עלות החוב תהיה מורכבת משני חלקים הבאים:

  1. עלות החוב הפיננסי.
  2. עלות משוקללת של התחייבויות בגין חכירות תפעוליות.[4]

השפעה על תזרים המזומנים החופשי (Free cash flow)

מאחר שפעולת החכירה, מבחינת המהות הכלכלית, שקולה ללקיחת הלוואה ומימון באמצעותה רכישה של נכס תפעולי, נוכל לומר כי השפעה של החכירה על תזרים המזומנים החופשי (להלן: "FCF") ניתן לחלק לשני מרכיבים עיקריים הבאים:

  1. השפעה על ההוצאות (ריבית ופחת) החברה.
  2. השפעה על ההשקעות הוניות (תוספת לנכסים) של החברה.

לאחר יישום התקן תזרים המזומנים יהיה גבוה יותר וזאת מכיוון שהוצאות שכירות לא נכללות יותר ברווח התפעולי ומכאן גם לא ב-FCF. כמו כן, הוצאות הפחת של נכס זכות שימוש מהוות תנועה לא תזרימית ולכן גם לא נכללות ב-FCF. תשלומי החכירה יבואו לידי ביטוי בדוח על תזרימי המזומנים בדרך של תשלומי ריבית ותשלומי קרן של התחייבות החכירה, מדובר בסעיפים מימוניים שאינם חלק מ-FCF. כתוצאה מכך, הערך הנוכחי של זרם מזומנים העתידי, קרי שווי הפעילות (EV), יעלה.

עליית השווי התפעולי בעקבות העלייה ב-FCF תקוזז על ידי עליית החוב הפיננסי נטו של החברה המוערכת ומכאן שבאופן תיאורטי הקיזוז יביא לאותו שווי של ההון העצמי אילו הערכה הייתה נעשית לפני יישום התקן. אך הקיזוז שלעיל הינו חלקי ולכן, כפי שזה נעשה גם לפני יישום התקן, יש לתאם את FCF להשקעות הוניות רעיוניות בנכסי החכירה, תוך הנחה כי בטווח הארוך הפחת על נכסי החכירה התפעוליים יהיה שווה להשקעות ההוניות.

ועדיין, גם אחרי ההתאמות שלעיל, שווי ההון העצמי שיתקבל אחרי יישום התקן עשוי להיות שונה מהשווי שהיה מתקבל ללא היישום וזאת לנוכח היעדר עקביות והבדלים בין השחקנים השונים בשוק בטיפול בחכירות התפעוליות ובמקרים רבים התעלמות מהתחייבויות בגין החכירות התפעוליות. לאור היעדר היסטוריה של דיווחים דומים בעבר, מדובר בנקודה רגישה ביותר לה יש לתת את הדעת במיוחד בעבודות בדיקת ירידת ערך נכסים בשנה הראשונה ליישום התקן בחברות עתירות חכירות תפעוליות.


[1] הגילויים הנדרשים לפי IFRS 16: הוצאות פחת נכסי זכות שימוש, הוצאות ריבית בגין התחייבות חכירה, הוצאות שכירות בגין חכירות לטווח קצר, הוצאות שכירות בגין חכירות של נכסים בעלי ערך נמוך, הוצאות בגין תשלומי חכירה משתנים והכנסות מתקבולי שכירות של החכרת נכס זכות שימוש בחכירת משנה.

[2] כאן חשוב להזכיר את ההטיה הנפוצה המוכרת בשם "dilution is an illusion" בקרב אנליסטים בשוק ההון הסבורים שבמקרה של הגדלת החוב ה- WACC יורד כתוצאה מעליית משקל החוב בנוסחה ולא לוקחים בחשבון שינויים בתשואה הנדרשת על החוב ועל ההון בעקבות עלייה במינוף.

[3] ראו:

ע. בן חורין, נ. יוסף, ט. מופקדי. המדריך להערכת שווי חברות. הוצאת דיונון. 2013.

Moody's proposes update to financial statement adjustments: treatment of lease obligations. 2018.

[4] עלות משוקללת של התחייבויות בגין חכירות תפעוליות עשויה לכלול הן את המרכיב של שיעור הריבית הגלום בחכירות מסוימות והן את המרכיב של IBR בחכירות אחרות.

חכירה מימונית או חכירה תפעולית

הטיפול הכלכלי והחשבונאי בחכירות

מה מנסה תקן IFRS 16 להשיג? כיצד תשתקף השפעתו על דוחותיה הכספיים של החברה? איך זה קשור לתגמול בכירים? ומהי ההשפעה הכלכלית שלו? במאמר הקצר להלן אנו מציגים את עיקרי הנחיות התקן, ומספקים מענה לשאלות הללו.

רו"ח מיכאל אנטל* וד"ר טל מופקדי**

אחת השאלות החשובות במימון חברות הינה: "מהו שיעור המינוף הכלכלי של החברה?". שאלה זו חשובה במספר רב של היבטים – החל מחישוב מחיר ההון המשוקלל (WACC) דרך מבחני חלוקת דיבידנד וכלה בהערכת האיתנות הפיננסית של החברה (סולבנטיות).

לפני עידן ה-IFRS, חברות הציגו את ההתחייבויות בערכן הנקוב. היה לזה הגיון מסוים, שהיה עקבי עם עקרון השמרנות, אם לדוגמא נתתי למישהו שיק על סך 100,000 ש"ח לפירעון במהלך השנה, מבחינת החשבונאות החוב שלי עומד על 100,000 ש"ח, אפילו אם כוחות השוק יתמחרו שיק זה בסכום נמוך משמעותית (נגיד 70,000 ש"ח). מאידך, המעבר לחשבונאות IFRS, אשר בהכללה גסה מנסה להציג ערכים כלכליים, גררה גם הצגה של ההתחייבויות בשווי הוגן, כלומר בערך של 70,000 ש"ח בדוגמא לעיל.

מאידך, כפי שכתבנו בפרק השני במדריך להערכת שווי חברות, צריך לבצע מספר התאמות להתחייבויות המאזניות בכדי לקבל את ערך החוב הפיננסי נטו הכלכלי. התאמות אלו כוללות הפחתה של ההתחייבויות השוטפות התפעוליות כגון ספקים וזכאים, הפחתה של הנכסים הפיננסיים העודפים כגון מזומנים ושווי ערך מזומנים, וכן התאמות בגין חכירות.

בינואר 2016 פורסם תקן דיווח כספי בינלאומי 16 (IFRS 16), אשר למעט הבדלים קטנים הוא מקביל לתקן האמריקאי ASC 842, הקובע את הטיפול החשבונאי בהסכמי חכירה של נכסים (leasing) בדוחות הכספיים הן של החוכר והן של המחכיר.

מהי חכירה ומהו הטיפול החשבונאי בה?

חכירה היא למעשה השכרה. כך לדוגמא, ניתן לכלול חכירה של שטחי מסחר על ידי רשתות פארמה או חכירה של מקטעי שידור בלווין על ידי חברות שידורי טלוויזיה ועוד. בתמצית, הטיפול החשבונאי מכיר בערך הנוכחי של הסכם החכירה הן כנכס והן כהתחייבות. הנכס יופחת לאורך תקופת החוזה וההתחייבות תשוערך בהתאם ליתרת הזמן שנותרה להסכם החכירה. קיימות גם הנחיות הקשורות לסבירות לחידוש הסכם החכירה הקיים. כמו כן, במידה שיש בחוזה החכירה תשלום בגין השירותים הנלווים – תשלום זה יופרד ויוכר כהוצאה לאורך תקופת החוזה.

התקן, נועד לתקן עיוות היסטורי, שכן לפני פרסום התקן, החכירות התפעוליות לטווח הארוך, לא באו לידי ביטוי במאזן של החוכר. כתוצאה מכך, מאזן החברה שיקף תמונה חלקית בלבד של המינוף הפיננסי, מצב המכונה בספרות מימונית כמימון חוץ-מאזני (off balance sheet finance or hidden debt). הטיפול החשבונאי הקודם היווה עיוות בראייה הכלכלית-מימונית, והוא נסקר נרחבות בעיתונות הכלכלית הן בחו"ל והן בארץ[1] וחייב את סוכנויות הדירוג, מנתחי הדוחות הכספיים ומעריכי שווי לבצע התאמות לדוחות הכספיים על מנת לתקן את ההחרגה המלאכותית, קרי לבצע היוון תשלומים עתידיים בהתאם לתנאים של חוזי החכירה.[2]

כיצד ישפיע תקן IFRS 16 על דיווחי החברות?

ההשפעה המהותית והמידית של הכנסת החכירות התפעוליות למאזן באה לידי ביטוי בירידה במדדי הנזילות של החברה, עליה במינוף הפיננסי ובטווח בינוני-הארוך בירידה בהון העצמי של החוכר. התחייבות בגין חכירה מגדילה את החוב הפיננסי ונכסי החברה בגובה הערך הנוכחי של תשלומי החכירה ולכן באופן פרופורציונאלי מגדילה את שיעור החוב ביחס למאזן.

בטווח הזמן הבינוני–ארוך התחייבות זו מקטינה את ההון העצמי מכיוון שהתחייבות מופחתת בשיטת הריבית האפקטיבית (מעריכית) והנכס החכור מופחת לפי הוצאות פחת שבדרך כלל מחושבות בשיטת הקו הישר (לינארית). ההבדל בין שיטות ההפחתה ייצרו השפעה על ההון העצמי המדווח של החברות.

השפעה נוספת שתהיה על חברות תהיה הגדלת מדדי הרווחיות התפעולית (שיעורר רווח תפעולי, EBIT ו-EBITDA) וכן הגדלת הוצאות המימון. כיוון שבשיווי משקל השכירות התקופתית כוללת תשלום בגין הפחת וכן תשלום בגין עלות ההון (הריבית), התקן מנחה על פיצול עלות השכירות באופן כזה שהוצאות הפחת בלבד יהיו חלק מהעלויות השוטפות, אך הוצאות הריבית חלק מהוצאות המימון. כדאי לציין שתזרים המזומנים של החברה יישאר ללא שינוי אך יתכן שינוי בסיווג התזרימים בדוחות הכספיים (הוצאות הריבית יהיו חלק מתזרים המזומנים מפעילות מימון).

חריגים וסוגיות

החל משנת 2019, כל החברות הציבוריות יהיו חייבות להכניס את החכירות התפעוליות לדוחות הכספיים. כאשר החריגים הם המקרים הבאים:

  • בחכירה של נכסים בלתי מוחשיים החברה תהיה רשאית אך לא חייבת ביישום.
  • אין חובה ליישם את התקן במקרה של חכירה לזמן קצר, של פחות משנה.
  • אין חובה ליישם את התקן במקרה של חכירה לא מהותית כגון חכירה של מחשבים או ריהוט.

קיימות מספר סוגיות חשובות שעשויות להתעורר בהקשר לרישום בספרים ובהקשר לניתוח דוחות כספיים:

  • שיעור היוון עלות השכירות – החוכר לא תמיד יידע את שיעור ההיוון הגלום בחוזה ולכן יאלץ לחפש את שיעור הריבית התוספתית אשר מוגדרת לפי התקן כ:

"שיעור הריבית שחוכר היה נדרש לשלם על מנת ללוות לתקופה דומה ועם בטוחה דומה את הסכומים הדרושים על מנת להשיג נכס בערך דומה לנכס זכות שימוש בסביבה כלכלית דומה";

  • בעת ביצוע מבחני ירידת ערך נכסים (Impairment analysis) יש לזהות את השינויים החשבונאים על החברה בכדי ליצור אחידות עם מודלים עבור תקופות קודמות;
  • הפרדת רכיבי חכירה מרכיבים אחרים כמו שירות הינה חשובה שכן אילו תעשה באופן שרירותי, היא עשויה להציג רמת המינוף שאינה נכונה;
  • השינוי עשוי להטיב עם נושאי משרה בכירים בחברה אשר מתוגמלים על פי רווח תפעולי או EBITDA.

סיכום

לסיכום, התקן החדש מבורך מבחינה כלכלית, שכן הוא שואף להציג באופן נאות יותר את מצבה הכלכלי של החברה. כל שינוי מייצר אי-ודאות מתודולוגית ויישומית, אשר להערכתנו תתפוגג על פני זמן. כמוכן, שינויים בתקינה מייצרים גם בעיות של עקביות השוואתית על פני זמן. מאידך, להערכתנו, התועלת עולה על העלות ובטווח הזמן של מספר שנים תתקיים מציאות כלכלית שתשתקף באופן נאות יותר בדוחותיהם הכספיים של החברות.

* רו"ח מיכאל אנטל הוא ראש תחום חשבונאות כלכלית בחברת נומריקס ייעוץ כלכלי ומימוני.

** ד"ר טל מופקדי הוא שותף מייסד בחברת נומריקס ייעוץ כלכלי ומימוני, מרצה באוניברסיטאות בארץ ובעולם וכותב שותף של מספר ספרים לרבות "המדריך להערכת שווי חברות".

הבהרה: הפוסט נכתב בהתנדבות ובמטרה להציג את הנושא לקהל הקוראים שלנו. אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין. כמוכן, אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ מס/חשבונאי, חוות דעת או תחליף לייעוץ מס/חשבונאי אצל יועץ מס/רו"ח, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ מס/חשבונאי מיועץ מס/רו"ח.

[1] ראו לדוגמה:

Stires D., 2006, A darker view of Starbucks, CNN Money

שוב ש., 2009, התחייבויות הענק החוץ-מאזניות של צים, דהמרקר

[2] ראו לדוגמה:

Standard & Poor's Encyclopedia of Analytical Adjustments For Corporate Entities, 2007

בן חורין ע., יוסף נ. ומופקדי ט., המדריך להערכת שווי חברות, 2013, דיונון הוצאה לאור מבית פרובוק, עמ' 77

אני חוזר ללמד! (לינק הרשמה בפוסט)

אני שמח לבשר שבחודש מאי הקרוב אני חוזר ללמד בפעם החמישית את הקורס הערכת שווי חברות, במסלול MBA באוניברסיטה העברית, ואתם יכולים להגיע כשומעים חופשיים (ללא עלות כמובן).

הקורס כולל 8 מפגשים, בימי שישי בין השעות 11:15-13:45, באוניברסיטה העברית קמפוס הר הצופים, מספר כיתה יימסר בהמשך. המפגש הראשון מתוכנן ליום שישי ה-4.5.18.

אני צפוי להעביר את שלושת / ארבעת השיעורים הראשונים, העוסקים בניתוח דוחות כספיים והערכת שווי חברות בשיטת ה-DCF. ימשיך אותי ניר יוסף הגדול.

את מצגות הקורס מ-2016 ניתן למצוא כאן.

לרישום כשומע חופשי לחץ כאן

מורה נבוכים לטיפול ברכיבי סיכון

מאת: ליאור ברקוביץ וטל מופקדי

כל בוגר תואר במנהל עסקים לומד את ההבדל בין סיכון שיטתי וסיכון ספציפי. לכאורה, העניין פשוט, מאידך היישום בפרקטיקה לרוב לוקה בחסר ונשען על הנחות ו/או אמונות בלתי מדויקות במקרה הטוב, ובלתי נכונות במקרה הפחות טוב. מצאנו לנכון לעשות סדר בנושא ולהדגים מדוע היישום הנפוץ בפרקטיקה עלול להביא לטעויות.

 

מהו סיכון שיטתי ומהו סיכון ספציפי?

כאשר בוחנים את רכיבי הסיכון השונים מנקודת מבט העוסקת בהערכת שווי חברה או פרויקט, עומדים לנגד עיננו, בהכללה, שני רכיבי סיכון: 1) סיכון שיטתי ו- 2) סיכון ספציפי.

התיאוריה הכלכלית גורסת שאין להתייחס לסיכון הכולל הטמון בהשקעה או בחברה מסוימת כאל מקשה אחת היות וישנם הבדלים בסיסיים השייכים לכל אחד ממרכיבי הסיכון הנ"ל. מקורם של הבדלים אלו נובע ממקור הסיכון.

הסיכון השיטתי (Systematic risk/Market risk), מקורו (לרוב) בחוסר הוודאות המאקרו-כלכלית. היות ומדובר באירועים כלל משקיים בעלי עוצמה רבה על כלל המשק. המאפיין של רכיב סיכון זה הוא שהוא אינו ניתן לפיזור על-ידי השקעה בנכסים פיננסים רבים. במילים אחרות, גם אם נחזיק את הנכס כחלק מתיק השקעות מאוד מפוזר, לא ניתן יהיה להימנע מסיכון זה. בדרך כלל, מדובר על שינויים שחלים בשוק המניות כולו אשר גורם למניות בתיק לנוע יחד אתו עקב מתאם חיובי בין השניים ולמניות אחרות בתיק לנוע בכיוון הפוך לשוק עקב מתאם שלילי בין השניים.

דוגמא להתממשות סיכון שיטתי הינה מיתון או צמיחה כלכלית, מצב ביטחוני רעוע או עתות מלחמה, שינויים בריבית המוניטרית של הבנק המרכזי, עליית מחירים מתמשכת במשק (אינפלציה),וכדומה.

הסיכון הספציפי (Specific risk/Idiosyncratic risk), מקורו (לרוב) בחוסר הוודאות המיקרו-כלכלית. היות ומדובר באירועים בעלי אופי פרטני ובעלי השפעה ספציפית על החברה אותה הם פוקדים, . המאפיין של רכיב סיכון זה הוא שהוא ניתן לפיזור על-ידי השקעה בנכסים פיננסיים רבים. בדרך כלל, מדובר על אירועים ספציפיים אשר מקורם בפרויקט או בחברה עצמה אשר מתרחשים כחלק מפעילותה העסקית.

דוגמא להתממשות סיכון ספציפי הינה שינויים רגולטוריים או טכנולוגיים בענף בו פועלת החברה, תלות עסקית בלקוח עיקרי, עזיבה של מנכ"ל החברה או בעל השליטה, הונאות ומעילות כספיות בחברה, שריפה הפורצת במפעלי החברה, כניסת מתחרה חדשה וייחודית וכדומה.

כיצד מטפלים ברכיבי הסיכון השונים בעת הערכת נכסים פיננסיים?

כמתואר בפרק 3 של הספר, אחת מן הטכניקות הבולטות והמקובלות כיום להערכת נכסים פיננסיים הינה שיטת היוון תזרימי מזומנים (Discounted cash flow-DCF ). על-פי שיטה זו סוכמים את כלל תזרימי המזומנים העתידיים לחברה לאחר שמהוונים אותם במחיר ההון הראוי לסיכון תזרימי המזומנים. המשוואות הבאות מציגות בפשטות את טכניקה זו:

  1. עבור מספר תקבולים סופי –

\[PV = \frac{{E\left( {c{f_1}} \right)}}{{{{\left[ {1 + E\left( r \right)} \right]}^1}}} + \frac{{E\left( {c{f_2}} \right)}}{{{{\left[ {1 + E\left( r \right)} \right]}^2}}} + … + \frac{{E\left( {c{f_T}} \right)}}{{{{\left[ {1 + E\left( r \right)} \right]}^T}}}\]

  1. עבור מספר תקבולים אינסופי –

\[PV = \frac{{E\left( {c{f_1}} \right)}}{{E\left( r \right)}}\]

כאשר:

  1. PV – ערכו הנוכחי של הנכס המוערך.
  2. E(cf)– תוחלת התקבול הכספי בכל שנה.
  3. E(r)– תוחלת התשואה המצופה מאותה חברה או פרויקט אותו מעריכים ("מחיר ההון" של הנכס המתומחר) תוחלת תשואה זו נאמדת על-ידי הביתא של החברה אשר הינה מקדם הסיכון השיטתי של החברה (או הפרויקט) עם תנודות השוק כולו.

בנוסחאות אלו, הסיכון הספציפי נלקח בחשבון בתוחלת התקבול הכספי בכל תקופה ("במונה") – כך שהוא מפחית את תוחלת תזרים המזומנים ככל שהסיכון גדל; מאידך, הסיכון השיטתי נלקח בחשבון בתוחלת התשואה המצופה ("במכנה") – באופן שהוא מגדיל את תוחלת התשואה הנדרשת ככל שהסיכון גדל.

אם זה כל כך פשוט אז מה כולם עושים? [האמת לא מדובר על כולם, אבל זה נשמע טוב יותר :-)]

מניסיוננו, מעריכי שווי רבים נוהגים להגדיר את מחיר ההון באופן שגוי על-ידי טיפול הן בסיכון השיטתי והן בסיכון הספציפי תחת חישובה של תוחלת התשואה הצפויה. לא נדיר למצוא מקרים בהם בעת בחישוב תוחלת התשואה מתווספים להם אי אלו "סיכונים ספציפיים" כאלו ואחרים.

הנחת הבסיס, לדעתנו, העומדת בבסיס עבודות רבות בפרקטיקה הנה שקיימת שקילות בין שתי הדרכים הבאות:

  • הכללת הסיכון הספציפי בתוחלת תזרימי המזומנים – מפחיתה את תוחלת התזרים הצפוי ואת שווי החברה.
  • הכללת הסיכון הספציפי בתוחלת התשואה – מגדילה את תוחלת התשואה הנדרשת, ומפחיתה את שווי החברה.

לדעתנו, וכפי שנסביר, הדרך הראשונה היא הנכונה. מעבר לכך, ראוי להדגיש כי בין שתי השיטות לא מתקיימת שקילות, ולכן שימוש בשיטה השניה יוביל לטעות מתודולוגית, לעיוות בשווי המתקבל ולקבלת החלטות שגויות.

על-מנת לא להכביר בתיאוריה, נציג דוגמא מספרית פשוטה הממחישה את הפערים בין שתי השיטות השונות:

דוגמא א': נניח אנו מעריכים את שוויה של חברת תקשורת גדולה אשר במצב עסקים רגיל החברה צפויה להניב תזרים קבוע של 100 ש"ח בכל שנה. עוד נניח כי קיים סיכון רגולטורי (שאינו מתואם עם שוק המניות) אשר סיכויי התממשותו הינם 20% ובאם יתממש, יפגע בתקבולי החברה בשיעור של 40% (כלומר יביא את החברה לתזרים של 60 ש"ח בשנה בלבד). ידוע כי לחברה ביתא של 0.7, פרמיית הסיכון של השוק (MRP) עומדת על 6%, והריבית חסרת הסיכון השנתית במשק הינה 1%.

מה יהיה שוויה של החברה במתודולוגיה הנכונה?

תוחלת מחיר ההון הראוי לחברה הינו:

\[E\left(r\right)=1\%+0.7*6\%= 5.2\%\]

היות והתממשות הסיכון הרגולטורי הינו סיכון ספציפי לפעילות החברה בלבד, יש להתחשב בו בחישוב תוחלת התקבול הכספי בכל שנה. מכאן, תוחלת התקבול הכספי הינו:

\[E\left( {cf} \right) = 20\% *\left[ {100*\left( {1 – 40\% } \right)} \right] + 80\% *100 = 92\]

מכאן, שוויה הנוכחי הנכון של החברה הינו:

\[PV = \frac{{E\left( {cf} \right)}}{{E\left( r \right)}} = \frac{{92}}{{5.2\% }} = 1,769\]

מה יהיה שוויה של החברה במתודולוגיה הלא נכונה?

לרוב מעריכי שווי בפרקטיקה יבצעו את התחשיב הבא:

תוחלת מחיר ההון הראוי לחברה הינו:

\[E\left( r \right)=1\%+0.7*6\%+\underbrace{0.45\%}_{Specific\;risk}=5.65\% \]

כלומר, מחיר ההון כולל תוספת של 0.45% בגין סיכון רגולטורי פוטנציאלי (המהווה סיכון ספציפי).

[הערה: בחרנו במספר זה בכדי להראות את השקילות הנטענת בין השיטות; כל מספר אחר היה מביא בוודאות לתוצאה שגויה אחרת…]

מכאן, שוויה הנוכחי של החברה בהנחה שהיא מניבה בתוחלת 100 ש"ח בשנה הינו:

\[PV = \frac{{cf}}{{E\left( r \right)}} = \frac{{100}}{{5.65\% }} = 1,769\]

לכאורה אותו שווי ולכן ניתן לטעון (כפי ששמענו מספר רב של פעמים): "זה לא כל כך חשוב איך התייחסנו לסיכון, אם אנחנו עקביים – נקבל את אותה תוצאה".

אז מהי הטעות?

בכדי להבין לעומק את מהות הטעות, נפנה להצגת שתי סיבות.

הראשונה היא הסיבה המופיעה בספרות הכלכלית הענפה:

Brealey, Mayers, Allen כותבים בספרם "Principles of Corporate Finance" (ספר הנחשב למוביל בתחום הניהול הפיננסי), את הדברים הבאים (ההדגשות שלנו):

"Remember that a project’s cost of capital depends only on market risk. Diversifiable risk can affect project cash flows but does not increase the cost of capital. Also don’t be tempted to add arbitrary fudge factors to discount rates."[1]

"In this chapter we have defined risk as the asset beta for a firm, industry, or project. But in everyday usage, “risk” simply means “bad outcome.” People think of the risks of a project as a list of things that can go wrong. For example: A geologist looking for oil worries about the risk of a dry hole. A pharmaceutical-company scientist worries about the risk that a new drug will have unacceptable side effects. A plant manager worries that new technology for a production line will fail to work, requiring expensive changes and repairs. A telecom CFO worries about the risk that a communications satellite will be damaged by space debris. (This was the fate of an Iridium satellite in 2009, when it collided with Russia’s defunct Cosmos 2251. Both were blown to smithereens.)

Notice that these risks are all diversifiable. For example, the Iridium-Cosmos collision was definitely a zero-beta event. These hazards do not affect asset betas and should not affect the discount rate for the projects. Sometimes financial managers increase discount rates in an attempt to offset these risks. This makes no sense. Diversifiable risks should not increase the cost of capital.[2]

 

הסיבה השנייה הינה ההתייחסות השגויה והלא סימטרית לעיתוי קבלת התזרים. נסביר:

דוגמא ב': נחזור לדוגמא המספרית המפשטת ונניח כעת כי מדובר על אותו סיכון רגולטורי אך כעת לא מדובר על תזרים אינסופי אלא תזרים יחיד אשר עתיד להתקבל בעוד 10 דקות. כמו כן, ידוע כי בעוד 5 דקות תחול הכרזת הרגולטור בדבר החלטתו בסוגיית החברה.

כמובן שכאשר מדובר על היוון בפרקי זמן של 10 דקות, נקבל שהזמן שואף לאפס () אין כל משמעות למחיר ההון, ובוודאי שאין משמעות לכל התוספות השונות שהוספו לו בגין סיכונים ספציפיים, שכן בכל מקרה שווייה הנוכחי של החברה ייגזר אך ורק מתוך תזרים המזומנים אשר עתיד לבוא ב- 10 דקות הקרובות.

אם כך, הדרך הנכונה לחישוב שוויה הנוכחי של החברה בנקודת זמן זו הינה חישוב תוחלת התקבול הכספי כפי שחושב לעיל:

\[E\left( {cf} \right) = 20\% *\left[ {100*\left( {1 – 40\% } \right)} \right] + 80\% *100 = 92\]

כעת, שוויה הנוכחי של החברה הינו:

\[PV = \frac{{92}}{{{{\left( {1 + 5.2\% } \right)}^0}}} = 92\]

מעריך שווי אשר היה מתעלם מסיכון ספציפי זה ומניח כי התקבול הכספי בעוד 10 דקות יהיה 100 שקלים חדשים ללא תלות בהחלטת הרגולטור, אך מנגד היה מפצה במחיר הון גבוה יותר, היה מקבל שווי חברה של 100 אשר מגלם הערכת יתר לשוויה הנוכחי של החברה, שכן היה מבצע את החישוב הבא:

\[PV = \frac{{100}}{{{{\left( {1 + 5.65\% } \right)}^0}}} = 100\]

כלומר, למרות שמעריך השווי הממוצע האמין שהוא מכליל את הסיכון הספציפי במסגרת מחיר ההון הרי שבפועל אין כל משמעות למחיר ההון הגבוה אשר שימש אותו בהערכת השווי, שכן בכל מצב שווי החברה יעמוד על 100 ₪ (האמת היא שלא משנה מהי פרמיית הסיכון הספציפי שיוסיף למחיר ההון, שווי החברה תמיד יעמוד על 100 ₪!). המסקנה אפוא הנה שהטעות אותה הצגנו (שימוש במתודולוגיית הערכה לא נכונה) מניבה הערכת יתר לתזרימים קרובים יחסית, הנובעת מהתעלמות גסה מהסיכון הספציפי של החברה במקרים שכאלו.

 

למותר לציין כי אותה הטעות עשויה להביא גם להערכת חסר כפי שניתן לראות להלן:

דוגמא ג': נמשיך עם נתוני הדוגמא שלעיל רק עם שינוי קטן נוסף. גם כעת החלטת הרגולטור תהיה בעוד 5 דקות אך תשפיע על תקבול בודד של 100 ש"ח אשר צפוי להתקבל בעוד 30 שנה.

הערכת השווי הנכונה תהיה:

\[PV = \frac{{92}}{{{{\left( {1 + 5.2\% } \right)}^{30}}}} = 20\]

הערכת השווי השגויה (בהנחת פרמיית סיכון ספציפי של 0.45%) תניב:

\[PV = \frac{{100}}{{{{\left( {1 + 5.65\% } \right)}^{30}}}} = 19\]

משלל הדוגמאות שהוצגו לעיל ניתן להסיק את הכלל הבא: הכללת פרמיות סיכונים ספציפיים במחיר ההון "קונסת" חזק מדי תזרימים רחוקים ו-"קונסת" חלש מדי תזרימים קרובים. טעות זו באה לידי ביטוי במיוחד בעת חישוב "הערך הטרמינלי" (סך התזרימים הצפויים לחברה משנת התחזית האחרונה ועד לאינסוף), אשר מהווה, בדרך כלל, חלק מהותי משווי החברה (בין 40% ל- 60% בממוצע).

אז מה למדנו בסופו של דבר?

לא קיימת שקילות בין הכנסת רכיבי הסיכון הספציפי למחיר ההון לבין הכנסתם לתוחלת תזרימי המזומנים, דבר אשר עשוי להשפיע על תוצאת השווי באופן מהותי. חשוב להדגיש כי לא מדובר רק במספרים שגויים, אלא בטעות  מתודולוגית קריטית, אשר עשויה להפוך את הקערה על פיה, ולגרום לקבלת החלטות כלכליות שגויות, כגון קבלת פרויקט הפסדי (בעל NPV שלילי), או דחיית פרויקט רווחי (בעל NPV חיובי).

 

 

[1] Principles of Corporate Finance, 10th Edition, page 213.

[2] Principles of Corporate Finance, 10th Edition, page 224.

עוד על PPA: מה זה TAB וכיצד הוא מחושב? פוסט שני בסדרה

רכיב ה- TAB, ראשי תיבות של Tax Amortization Benefit (או "הפחתה רעיונית לצרכי מס", בשפת הקודש) הוא רכיב אשר יתווסף לשווי ההוגן של נכס בלתי-מוחשי אותו נחשב בשיטה המתבססת על גישת ההכנסות. המהות של רכיב ה- TAB היא הטבה נוספת המתקבלת מעצם רכישת/החזקת הנכס, מלבד תזרימי המזומנים התפעוליים שיינבעו ממנו, בדמות מגן המס שיתקבל כתוצאה מהפחתת עלות הנכס הבלתי-מוחשי לצרכי מס.

ההנחה העומדת בבסיס חישוב והוספת רכיב ה- TAB לשווי המחושב היא כי משתתף השוק (כן כן, אותו בחור עליו דיברנו כאשר דיברנו על שווי הוגן), יוכל להפחית את הנכס הבלתי-מוחשי אותו הוא רכש לצרכי מס. חשוב להדגיש שלא משנה האם רשויות המס באמת "רואות" את הנכס ומתירות להפחית אותו (לעיתים בעסקה בה נרכשות מניות רשויות המס אינן "רואות" את הנכסים הבלתי-מוחשיים השונים ואינן מתירות להפחית את עלותם), שכן ההסתכלות היא הסתכלות של שווי הוגן – אנחנו מחשבים את מחיר היציאה של הנכס, כלומר את המחיר שהיה מוכן משתתף שוק לשלם לי עבורו.

חשוב גם לשים לב שאין כפילות בעת חישוב ה- TAB – נראה בעוד רגע שלשווי ההוגן הכולל של הנכס יש שני רכיבים:

  1. השווי ה"ישיר", אשר נובע מתזרימי המזומנים התפעוליים של הנכס – לצורך הפשטות נקרא לשווי הזה "שווי תפעולי" או "Operating Value"; ו-
  2. שווי ה- TAB, הנובע מחיסכון בהוצאות מס ואשר יצמח מהפחתת עלות רכישת הנכס (שהיא גם השווי ההוגן של הנכס) לצרכי מס – לצורך הפשטות נקרא לשווי הזה "שווי TAB" או "TAB Value".

כפי שנראה בעוד רגע, השווי ההוגן הכולל של הנכס ("Total Fair Value") יהיה סכימה של 1 ו- 2.

אז איך מחשבים את רכיב ה- TAB?

קודם כל, עלינו להבין שחישוב ה- TAB הוא חישוב מעגלי. למה? אז ככה:

\[\text{Total Fair Value}=\text{Operating Value} + \text{TAB Value}\]

כמו שהתחלנו להגיד למעלה, השווי ההוגן הכולל של הנכס מכיל בתוכו את שווי ה- TAB. איך נקבע שווי ה- TAB? שווי ה- TAB נגזר מהשווי ההוגן הכולל ("Total Fair Value"), כאשר אנחנו מניחים שהשווי ההוגן הכולל מופחת על פני תקופה מסוימת, קובע את הוצאות הפחת שלנו וכך גם את מגן המס הנובע מהן. לסיכום: שווי ה- TAB קובע את השווי ההוגן הכולל, והשווי ההוגן הכולל קובע את שווי ה- TAB. זוהי המעגליות. הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם בעיית המעגליות הזו תהיה ביצוע חישוב מייצג ומנורמל, כפי שמוצג בדוגמה הבאה:

חישוב TAB מייצג – דוגמה

נניח כי יש לנו נכס בלתי-מוחשי אשר מופחת לצרכי מס על פני 5 שנים, בשיטת הקו הישר (כמעט תמיד ה- TAB מחושב תוך הנחת פחת בקו ישר), כאשר שיעור המס עומד על 25%. שיעור ההיוון הרלוונטי (אשר יהיה זהה לשיעור ההיוון באמצעותו היוונו את תזרימי המזומנים התפעוליים והגענו אל השווי התפעולי – "Operating Value") עומד על 10%. השווי ההוגן הכולל של הנכס בדוגמה שלנו יעמוד על 100%. אם זה יקל עלינו, אנחנו יכולים להניח שהשווי ההוגן הכולל עומד על 100 אגורות, ולמעשה אנחנו רוצים לראות כמה אגורות מתוך אותן 100 אגורות מיוחס לשווי ה- TAB:

הערהשנה 1שנה 2שנה 3שנה 4שנה 5
סך הכל19.88%
הוצאות פחתא'20%
20%20%20%20%
שיעור מסב'25%25%25%25%25%
מגן מסג'5%5%5%5%5%
מקדם היווןד'0.950.870.790.720.65
מגן מס מהווןה'4.77%4.33%3.94%3.58%3.26%

לפני שאתחיל להתייחס לשורות השונות, זהו השלב בו אני ממליץ לפתוח את קובץ ה- Excel ו"להרגיש" את החישובים בעצמכם, כדי לראות שזה באמת מסתדר. דבר נוסף שחשוב לי להגיד בשלב הזה הוא שלעניין חישוב השווי התפעולי עצמו של הנכסים אתייחס בפוסטים הבאים, כך שלא צריך לדאוג לגבי זה. לגבי ההערות:

א. אם 100% מהשווי ההוגן הכולל של הנכס מופחת על פני 5 שנים בקו ישר, הרי שהוצאות הפחת השנתיות עומדות על 20% מהשווי ההוגן הכולל של הנכס (או 20 אגורות בשנה, לאלו מאיתנו שרוצים לדבוק בדוגמת האגורות);

ב. שיעור המס בדוגמה שלנו עומד על 25%, והוא אחיד לכל אורך 5 השנים;

ג. מגן המס הוא למעשה מכפלה של א' ב- ב'. כלומר, של הוצאות הפחת בשיעור המס. ככה תמיד מחשבים מגן מס בגין הפחת, כאשר הרעיון מאחורי הסיפור הזה הוא שאלמלא היו לי את הוצאות הפחת, הרי שכל סכום הוצאת הפחת היה נחשב לחלק מהרווח שלי, והייתי משלם עליו מס בשיעור של 25%. כפי שאנו רואים, המכפלה של 20% ב- 25% מביאה לתוצאה של 5% בכל אחת מהשנים;

ד. מקדם ההיוון לשנה הראשונה מחושב על פי הנוסחה הבאה:

\[\frac{1}{(1+10\%)^\frac{1}{2}}=0.95\]

כאשר עבור שנה 2, למשל, מעריך החזקה שנמצאת במכנה יעמוד על 1.5, תוך הנחה שמגן המס מתקבל בממוצע באמצע השנה. עבור השנה השלישית מעריך החזקה יעמוד על 2.5, וכך הלאה…

ה. השורה החמישית והאחרונה היא מכפלה של שורת מגן המס במקדם היוון (ג' ב- ד') והיא מראה לנו את ערכו הנוכחי של מגן המס בגין כל שנה. כפי שאנחנו רואים, ככל שמגן המס מתקבל בשנה מתקדמת יותר, כך ערכו הנוכחי קטן יותר.

אם נסכום את כל השורה החמישית נקבל סכום של 19.88%. שימו לב למשמעות: מתוך שווי הוגן כולל של 100% (או 100 אגורות), 19.88% (או 19.88 אגורות) מיוחסים לשווי ה- TAB, ואילו היתרה, העומדת על 80.12%, מיוחסת לשווי התפעולי. מכשביצענו את החישוב הזה, אנו התגברנו למעשה על בעיית המעגליות.

נניח וחישבנו שווי תפעולי של נכס בלתי-מוחשי מסוים, והגענו למסקנה כי הוא עומד על 1,000 ש"ח (שוב – בפוסטים הבאים נדבר איך בדיוק עושים את זה). במידה ואותו נכס בלתי-מוחשי מופחת בקו ישר ל- 5 שנים, כאשר שיעור המס הוא 25% ושיעור ההיוון הוא 10% (כפי שהיה בדוגמה שלנו), הרי שאנו יודעים כי השווי התפעולי מהווה רק 80.12% מהשווי ההוגן הכולל של הנכס, ולכן אנחנו יכולים לבצע גילום ולמצוא את השווי ההוגן הכולל של הנכס:

\[\text{Total Fair Value}=\frac{1,000}{(1-19.88\%)}=\frac{1,000}{(80.12\%)}=1,248.11\]

כלומר, פיצול השווי ההוגן הכולל של אותו נכס בלתי-מוחשי בין שני הרכיבים נראה כך:

אלפי ש"ח%
שווי הוגן כולל1,248.11100.00%
שווי תפעולי1,00080.12%
שווי ה- TAB248.1119.88%

מהם הפרמטרים להם חישוב ה- TAB רגיש?

אז אם טיפה נחשוב על מה שראינו למעלה, נראה שחישוב ה- TAB רגיש לפרמטרים הבאים:

  1. אופק ההפחתה/שנות ההפחתה – ככל שאופק ההפחתה יהיה אורך יותר (כלומר, ככל שרשויות המס יתירו להפחית את הנכס על פני תקופה ארוכה יותר) כך שווי רכיב ה- TAB יהיה נמוך יותר. עובדה זו לא מפתיעה, שכן אנחנו מפחיתים את אותו סכום אבסולוטי על פני פרק זמן ארוך יותר, כך שברור כי הערך הנוכחי של אותו סכום אבסולוטי יהיה קטן יותר.
  2. שיעור המס – ככל ששיעור המס יהיה גבוה יותר, כך חלקו היחסי של רכיב ה- TAB בשווי ההוגן הכולל יהיה גדול יותר, בעוד שהשווי ההוגן הכולל כולו יהיה קטן יותר.
  3. שיעור ההיוון – ככל ששיעור ההיוון יהיה גבוה יותר, כך שווי ה- TAB יהיה נמוך יותר.

כדאי לכם להתחיל לשחק עם קובץ ה- Excel שיצרתם בעת המעבר על הדוגמה, ולראות כיצד ההשפעות האלו באות לידי ביטוי.

ואיך זה נראה במציאות?

בואו ננסה להתבונן בעבודת הערכת שווי נכסים בלתי-מוחשיים שפורסמה, ונראה אם אנחנו מצליחים לשחזר את החישוב שבוצע. העבודה שמצאתי היא הערכת שווי הסימן המסחרי ב"הקצאת מחיר הרכישה בקשר עם רכישת השליטה בנס א.ט. בע"מ" שהוכנה על ידי PwC Israel ליום 31 באוקטובר 2014. בעבודה זו זוהה והוערך, בין היתר, נכס סימן מסחרי בגובה של 5,767 אלפי ש"ח (זהו השווי ההוגן הכולל, אם נמשיך לדבוק בטרמינולוגיה שלנו).

אם נתבונן בנספח 3 בעבודה נוכל לראות הטבלה המסכמת הבאה:

סה"כ שווי הוגן סימן מסחרי אינטגרציה5,767
סכום תזרים4,964
מגן מס1.2

כאשר "סכום התזרים" (אשר מקביל ל"שווי התפעולי" עליו דיברנו) עומד על 4,964 אלפי ש"ח, מוכפל ב"מגן מס" בגובה 1.2, וכך מגיעים ל"סה"כ שווי הוגן סימן מסחרי אינטגרציה" העומד על 5,767 אלפי ש"ח. כיצד הגיעו לסכום זה?

אז קודם כל, "מגן המס" המוזכר הוא בדיוק ה- TAB עליו אנחנו מדברים בפוסט הזה. אם נקרא בעמ' 33 בעבודה נראה כי

"לתזרים המהוון נוסף נכס מס הנוצר כתוצאה מההפחתה העתידית של הנכס לצורכי מס, על מנת להגיע לשווי ההוגן של הנכס מותג. נכס המס משקף את הטבת המס העתידית שתיווצר מהפחתת הנכס לצורכי מס. לפיכך, השווי ההוגן של הנכס מותג כולל גם את הערך המהוון של החיסכון במס כתוצאה מהפחתת הנכס שכל רוכש פוטנציאלי אחר היה נהנה ממנו."

עוד מצוין בעבודה כי

"נכס המס חושב על פי שיעור המס הסטטוטורי לפי חוק החברות בישראל ולפי תקופת הפחתה לצורך מס של 10 שנים."

מעולה! אז ההנחה של מעריך השווי הייתה כי הנכס יופחת על פני 10 שנים, בקו ישר. שיעור ההיוון בו בוצע שימוש בעבודה עומד על 15.8% (אם תחפשו בעבודה תמצאו את זה), ושיעור המס שהונח עומד על 26.5%. בואו ננסה לשחזר את תחשיב ה- TAB (נסו גם אתם בקובץ Excel – המבנה של הטבלה הבאה זהה לחלוטין למבנה הטבלה שהוצגה קודם):

שנהשנה 1שנה 2שנה 3שנה 4שנה 5שנה 6שנה 7שנה 8שנה 9שנה 10
סך הכל13.89%
הוצאות פחת10%10%10%10%10%10%10%10%10%10%
שיעור מס26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%26.5%
מגן מס2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%2.65%
מקדם היוון0.930.800.690.60.520.450.390.330.290.25
מגן מס מהוון2.46%2.13%1.84%1.59%1.37%1.18%1.02%0.88%0.76%0.66%

כלומר, אנו רואים שסך חלקו של רכיב ה- TAB מתוך השווי ההוגן הכולל של הנכס עומד על כ- 13.89%. כיצד, אם כן, הגיעו לאותו ערך של 1.2? ערך זה מודד את היחס בין השווי ההוגן הכולל של הנכס לבין השווי התפעולי שלו. כלומר:

\[\frac{100\%}{(1-13.89\%)}=1.161\approx 1.2\]

לכן, בכדי להגיע מהשווי התפעולי אל השווי הכולל ההוגן עלינו לכפול את השווי התפעולי ב- 1.161 (או 1.2 במעוגל…).

אז נסכם…

בפוסט הזה רציתי להציג את הרציונאל ואת אופן החישוב של רכיב ה- TAB, אותו נוסיף לשווי ההוגן של כל נכס בלתי-מוחשי אותו נעריך באמצעות שיטה המתבססת על גישת ההכנסות – ואנחנו נדבר על 3 שיטות שכאלו.

חשוב גם לזכור כי רכיב ה- TAB יתווסף לשווי ההוגן של נכס בלתי-מוחשי ללא קשר האם הנכס באמת מוכר לצרכי הפחתה, כיוון שההסתכלות שאנו מאמצים היא הסתכלות של שווי הוגן: אנו מדמיינים מה היה משלם לנו משתתף שוק בעבור הנכס. משתתף שוק שהיה רוכש את הנכס לבדו היה גם יכול להפחית את מחיר הרכישה שלו לצרכי מס, ועל כן הוא היה מוכן גם לשלם על רכיב ה- TAB.

מה הלאה? בפוסטים הבאים אדבר קצת על הנכסים הבלתי-מוחשיים עצמם ועל השיטות השונות להערכת השווי של נכסים בלתי-מוחשיים.

מה זה PPA וכיצד מבצעים אותו? פוסט ראשון בסדרה

בהמשך לפוסט קודם שלי, שעסק בשווי הוגן, הגיע הזמן שנתחיל לדבר על הקצאת עלות רכישה, או כפי שהגויים קוראים לזה – (PPA (Purchase Price Allocation. המטרה של הפוסט הזה היא להציג את מסגרת ה- PPA באופן כללי, ואילו הפוסטים הבאים יעסקו בנושאים השונים, כאשר כל פוסט יוקדש לנושא אחר. באופן אישי אני תמיד מצאתי את נושא ה- PPA כנושא די דיכוטומי: מצד אחד אני חושב שמבחינה אקדמית-מחשבתית מדובר באנליזה מאוד מעניינת, בה אנו נדרשים לשלב כלים מעולם החשבונאות, המימון והערכות השווי, כמו גם להבין לעומק התנהגויות כלכליות שונות; מצד שני, עבודת ה- PPA היא בעלת ערך די מועט. אני זוכר שפעם מישהו אמר לי שיועצי PPA הם למעשה הפתולוגים של העסקה – הם מגיעים לעשות את האנליזה לאחר שהעסקה נחתמה והכל כבר סגור, והם נדרשים לרוב להסביר, בדיעבד, מה הקונה ראה לנגד עיניו בעת ביצוע העסקה (מעין נתיחה לאחר המוות של העסקה). הרי זוהי במהות תמצית העבודה: פיצול הסכום ששולם (שהוא כבר קבוע וידוע) בין הנכסים השונים שנרכשו.

אז מה PPA יותר: אנליזה מתוחכמת או נתיחה לאחר המוות? כנראה שתלוי את מי שואלים, אבל עצם העובדה שבחרתי לכתוב סדרת פוסטים על הנושא הזה כנראה מסגירה לאיזה צד אני נוטה…

מה זה בעצם PPA?

אז כמו שאמרנו, הרעיון ב- PPA הוא הקצאת עלות הרכישה, שהיא למעשה פיצול התמורה ששולמה בין כל הנכסים וההתחייבויות שנרכשו. לצורך הדיון בואו נניח שקנינו פעילות מסוימת בעבור 1,000 ש"ח. נכון, לרוב כאשר חושבים על PPA חושבים על רכישת חברה (כלומר, רכישת מניות של חברה), אך יש מקרים רבים בהם נרכשת רק הפעילות של חברה מסוימת – כלומר הפעילות "נשלפת" מהחברה בה היא נמצאת ו"נכנסת" לתוך החברה הרוכשת. מבחינת ה- PPA אין הבדל אם מדובר ברכישת מניות או ברכישת פעילות – ההסתכלות היא זהה (טוב, יש הבדל קטן בנושא של מיסים נדחים – אבל בואו נעזוב את זה כרגע).

הערך בספרים של הפעילות שרכשנו, שהוא למעשה הערך בספרים של הקפיטל, הוא:

סעיףש"ח
סך הכל350
הון חוזר, נטו150
רכוש קבוע, נטו200

אם נעצור בנקודה הזו משהו יכול להיראות לנו מוזר: למה שילמנו 1,000 ש"ח עבור קפיטל של 350 ש"ח בלבד? אז לעניין הזה יכולים להיות שני הסברים, במידה ונפסול הסבר שלישי והוא שאין לנו מושג מה אנחנו עושים:

  1. הערך הפנקסני של הקפיטל לא מייצג את שוויו ההוגן, כך ששוויו ההוגן של הקפיטל גבוה יותר (ועומד, אולי, על 1,000 ש"ח); או
  2. ישנם נכסים נוספים הכלולים בקפיטל של החברה, ובגלל כללים חשבונאיים כאלה או אחרים נכסים אלו לא נרשמו בספרים.

ברוב הפעמים אנחנו נראה שהאמת היא שילוב של 1 ו- 2. כלומר, מאוד יכול להיות שהשווי ההוגן של הקפיטל גבוה יותר מערכו בספרים, אך כמעט בכל פעילות שנפגוש יהיו גם נכסים בלתי-מוחשיים שלא יהיו רשומים בספרים בגלל כללים חשבונאיים כאלה או אחרים. רגע, מה זה נכסים בלתי-מוחשיים? על איזה נכסים בלתי-מוחשיים אנחנו מדברים? אלו נושאים שנדבר עליהם עוד רגע בקצרה, אבל בפוסטים הבאים נדבר עליהם בהרחבה. אחרי שהכרנו את הדוגמה הקטנה שלנו, הגיע הזמן לדבר על שיטת הרכישה.

שיטת הרכישה (Acquisition Method)

מתוך הרצון להקליל את הנושא הזה עד כמה שניתן, השתדלתי להימנע מלהזכיר תקנים חשבונאיים שונים, אבל כאן אין לי ברירה: עבודת ה- PPA מבוצעת על פי הנחיות תקן דיווח כספי בינלאומי מס' 3 (IFRS 3) או על פי הנחיות ASC 805, תלוי מה היא התקינה לפיה מבוצעת העבודה – בינלאומית או אמריקאית, בהתאמה. דווקא בנושא הזה שני התקנים כמעט זהים לחלוטין – דבר שעושה את החיים מעט יותר קלים.

שני התקנים מנחים אותנו ליישם את שיטת הרכישה – שיטה שהיא הבסיס של ה- PPA, אשר מורכבת מארבעה שלבים:

  1. זיהוי הרוכש – שלב שנשמע די מיותר, למען האמת, כיוון שאנו חושבים שכמעט בכל עסקה אנו יודעים לזהות את הרוכש ואת המוכר. אז תתפלאו – יש מקרים בהם המציאות קצת יותר מורכבת, כגון מיזוגים וכו', בהם הגבולות הברורים של רוכש ומוכר קצת מיטשטשים. אולי בכלל יש עסקאות של מיזוג, בהן שתי חברות מתמזגות, ואז אין רוכש ואין מוכר? אז היא התשובה היא חד-משמעית "לא". התקנים קובעים שחייבים בכל עסקה לזהות את הרוכש החשבונאי. מקרה די מעניין בנושא הזה הוא "רכישה במהופך" – אבל זה נושא שראוי לפוסט בפני עצמו. אכתוב עליו מתישהו בעתיד.
  2. קביעת מועד הרכישה – בניגוד לעסקאות יומיומית, כמו רכישה בסופר או רכישות קטנות, רכישה של חברות או של פעילויות הן עסקאות מורכבות, ארוכות ובדרך כלל בעלות מס' מועדי תשלום, שאין שום הכרח שהם מבוצעים ביום בו הוסכם על הרכישה. אם נחשוב על זה קצת לעומק, נגלה שהתשובה לשאלה "מהו מועד הרכישה?" לאו דווקא פשוטה: האם זהו היום בו אושרה העסקה בדירקטוריון? היום בו נחתם ההסכם? אולי היום בו הועבר התשלום הראשון? למזלנו התקנים נותנים מס' קווים מנחים שאמורים לסייע לנו בקביעת מועד הרכישה – גם עליהם נדבר מתישהו בעתיד.
  3. הכרה בנכסים הניתנים לזיהוי שנרכשו, בהתחייבויות שניטלו ובזכויות כלשהן שאינן מקנות שליטה בנרכש, ולמדוד אותן – על פי הוראות השלב השלישי, עלינו למדוד את השווי ההוגן של כל הנכסים וההתחייבויות, גם אלו שאינם רשומים בספרי החברה הנרכשת מסיבות חשבונאיות שונות. השלב השלישי הוא בעצם לב העבודה – הערכת שווי הנכסים (בעיקר הבלתי-מוחשיים) השונים.
  4. הכרה במוניטין או ברווח מרכישה הזדמנותית – לבסוף, אחרי שמכירים בכל הנכסים וההתחייבויות בשווים ההוגן, נותר לנו להכיר במוניטין או ברווח מרכישה הזדמנותית, המחושבים באופן שיורי.

בואו ננסה "להלביש" את שיטת הרכישה על הדוגמה שלנו:

  1. העסקה שלנו היא די פשוטה, וברור לנו שאנו הרוכשים. כלומר, עבודת הקצאת עלות הרכישה מבוצעת מנקודת המבט שלנו;
  2. העסקה שלנו מבוצעת היום, ביום אחד, תמורת העברת תשלום מזומן אחד של 1,000 ש"ח. זוהי דוגמה לעסקה שבה אין יותר מדי מה להסתבך, ודי ברור שמועד הרכישה הוא היום;
  3. לעניין ההכרה בנכסים ובהתחייבויות:

    1. נניח כי השווי ההוגן של ההון החוזר נטו ושל הרכוש הקבוע נטו אינו שונה באופן מהותי מערכם הפנקסני;
    2. במסגרת הקצאת עלות הרכישה זיהינו שני נכסים בלתי מוחשיים – מותג וקשרי לקוחות. לא משנה כרגע שאנחנו לא יודעים מהם הנכסים האלה (אל תדאגו – נדבר על זה בהרחבה בפוסטים הבאים), אבל גם הערכנו את שווים והגענו למסקנה ששוויו ההוגן של המותג עומד על 100 ש"ח, ואילו השווי ההוגן של קשרי הלקוחות עומד על 200 ש"ח.
    3. עם הפעילות לא הועברה כל התחייבות שהיא.
  4. השלב האחרון, בו אנו מכירים במוניטין, נראה למעשה כך:

סעיףש"ח
סך הכל תמורה1,000
הון חוזר, נטו150
רכוש קבוע, נטו200
מותג100
קשרי לקוחות200
מוניטין (P.N)350

שימו לב, המוניטין במקרה שלנו מחושב כ- Plug Number, ההפרש בין תמורת הרכישה, העומדת על 1,000 ש"ח, לבין סך כל השווי ההוגן של הנכסים שזוהו – 650 ש"ח. זוהי למעשה הקצאת עלות הרכישה של הדוגמה שלנו – הטבלה מראה איך אותם 1,000 ש"ח מתפצלים בין הנכסים השונים שנרכשו. נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה – במועד הקצאת עלות הרכישה אין השפעה תוצאתית (רווח או הפסד, בשפתם של בני-אדם רגילים): מהמאזן שלנו נגרע נכס אחד, שהוא מזומן, בגובה של 1,000 ש"ח, ובמקומו קלטנו במאזן חמישה נכסים שערכם הכולל הוא, איך לא, 1,000 ש"ח.

מוניטין או רווח מרכישה הזדמנותית

בדוגמה שראינו למעלה תמורת הרכישה (1,000 ש"ח) הייתה גדולה יותר מהנכסים נטו שזוהו (650 ש"ח), ולכן הוכר מוניטין בגובה 350 ש"ח בצורה שיורית. מה היה קורה אילו היינו משלמים רק 600 ש"ח תמורת הפעילות? מבחינה הגיונית, לא אמור להיות הבדל בשווי ההוגן של הנכסים השונים שזוהו, ולכן כל השינוי "נספג" במוניטין, ומתקבל "מוניטין שלילי" שנקרא גם "רווח מרכישה הזדמנותית":

סעיףש"ח
סך הכל תמורה600
הון חוזר, נטו150
רכוש קבוע, נטו200
מותג100
קשרי לקוחות200
רווח מרכישה הזדמנותית (P.N)(50)

במקרה הזה, ה- Plug Number שחושב הוא למעשה הרווח מהעסקה ההזדמנותית – קנינו אוסף נכסים ששווה לכל הפחות 650 ש"ח במחיר של 600 ש"ח בלבד, כלומר הרווחנו באופן מיידי 50 ש"ח. מבחינה מאזנית: מחקנו נכס מזומן בגובה 600 ש"ח, ורשמנו ארבעה נכסים ששווים עומד על 650 ש"ח – דבר שהביא לגידול של 50 ש"ח בצד הנכסים במאזן. את הגידול הזה נאזן מול גידול של 50 ש"ח בהון העצמי – הלא הוא אותו רווח מרכישה הזדמנותית.

התקינה החשבונאית (כמו גם רשות ניירות ערך) מאוד לא אוהבת את הרווח מרכישה הזדמנותית, והיא שולחת את מעריך השווי לבדיקה נוספת של שווים של הנכסים וההתחייבויות שנרכשו, לפני שבאמת היא מאפשרת הכרה באותו רווח. כמו שהבנתם, מקרים של רווח מרכישה הזדמנותית יהיו די נדירים ויהיו צריכים להיות מוסברים באופן די משכנע.

סיכום קצרצר…

מבחינת הערכות שווי אנו רואים שיש צורך לבצע הערכת שווי לשני דברים:

  1. תמורת הרכישה – בדוגמה שלנו תמורת הרכישה הייתה במזומן, כך שלא הייתה נחוצה כל עבודת הערכת שווי. אולם, אנו נראה שלעיתים התמורה יותר מורכבת: תמורה נדחית שמשולמת בעתיד, או תמורה מותנית שמשולמת רק בקרות אירוע מסוים. תהיינה גם תמורות שתכלולנה מכשירים הוניים, כמו אופציות, כך שיש עבודות PPA שבהן עיקר העבודה הוא דווקא הערכת שווי התמורה.
  2. נכסים בלתי מוחשיים – זהו למעשה לב-לבה של סדרת הפוסטים, והנושא העיקרי בו הפוסטים הבאים יעסקו. אני אכתוב על סוגי הנכסים הבלתי-מוחשיים השונים, על מהותם וכמובן – גם על הדרכים השונות להעריך את שווים.

עד הפעם הבאה….

אודי